בנק הפועלים התקשר בהסכם עם חברה קבלנית לשירותי ניקיון. החברה סיפקה לבנק שירותי ניקיון, בין השאר באמצעות התובעת ובעלה. השנים עבדו באחד מסניפי הבנק כשלוש שנים. לאחר שחברת הניקיון הפסיקה במכרז שפרסם הבנק, היא פיטרה את התובעת שהייתה בהריון, מבלי החברה ביקשה היתר לפיטוריה.
התובעת צירפה את הבנק כנתבע נוסף ובית הדין האזורי לעבודה בתיל אביב קיבל את התביעה, הן נגד חברת הניקיון והן נגד הבנק. זאת, למרות שהבנק לא היה המעסיק של התבעת בהתאם למבחנים המקובלים. הבנק לא קיבל אותה לעבודה, לא ראה בה כעובדת, לא נייד אותה בין סניפיו ועוד.
למרות כל האמור קבע בית הדין כי יש לראות בבנק כמעסיק במשותף של התובעת, לצורך אותן הוראות בחוקי המגן, אשר קובעות את זכותה לשכר ולזכויות סוציאליות מינימאליות. הנימוק לפסיקה היה, שסימני ההיכר הם כלי פרשני שנועד לממש את תכליתם של דיני העבודה, ולוודא שעובדים הזקוקים להגנת המשפט אכן יזכו לה.
הסכמת הבנק לאופן העסקתה של התובעת מהווה עצימת עיניים מלראות את ההפרה הבוטה של חוקי המגן על ידי חברת הניקיון, הפרה שהתרחשה מידי יום בחצריו. סביר להניח כי לו ידע הבנק שהוא נושא באחריות כמעסיק במשותף, הוא לא היה מתיר זאת אלא מוודא, בדרכים העומדות לרשותו, כי החברה מקיימת אחר הוראות הדין.
